סיפור חקירת סמים
כשמסרה לי מזכירתי שהמנהל של אחד מבתי הספר התיכוניים בעיר מבקש לפגוש אותי, היה לי יסוד סביר להניח שמדובר במשהו שיצריך את מיטב המשאבים והכוחות של משרד החקירות שלי.
זימנתי למשרדי את שירה, חוקרת צעירה אך מוכשרת ומיומנת ביותר שאני גאה להעסיק, והתיישבנו לשתות כוס קפה עם מר יאקי מ, מנהל התיכון.
"מזה מספר חודשים שאני חושד בתופעה שלדעתי מתרחשת בין כותלי התיכון שלי". פתח יאקי הנסער "יש איזה זבל שמוכר לתלמידים שלי סמים. אקסטזי, גראס, ולך תדע מה עוד. עכשיו, אני ממש מקווה שיתברר שאני סתם פרנואיד, אבל תאמינו לי שאני מוכן להשקיע כל תקציב על מנת לחסל את התופעה, במידה והיא קיימת."
שירה ואני הסתכלנו אחד על השנייה. לשנינו עבר אותו משפט בראש: אין עשן בלי אש. אם משולם חושד בילדים מסוממים, יש איזה קודקוד שהולך לחטוף מאיתנו.
וכך, בעזרת קצת איפור, כמה תוספות שיער, ג'ינסים וטי שירטים חדשים אך דהויים מספיק, מצאה את עצמה שירה חוזרת לגיל 18 השנוא עליה.
קיבלנו ממר יאקי את מערכות השיעורים של הכיתות, ובמיוחד התעניינו בזמני שיעורי הספורט וההפסקות, למדנו היטב את מפת המבנה ושטחיו ופתחנו בחקירה.
המשימה הראשונה והלא מסובכת שקיבלה שירה היה לאתר את מי שנחשבת ל"מלכת הכיתה". אין לי מושג איך קוראים לזה היום, אבל בזמני היא בהחלט הייתה מלכה. זה לקח לשירה בערך עשר דקות. ועד סוף היום, היא הפכה את לורן, המלכה המפוקפקת, לחברתה הטובה ביותר. שירה סיפרה לה שהיא עברה רק עכשיו אל העיר עם משפחתה, והיא נאלצת להתחיל הכול מחדש. חברים, בית ספר, ובאופן כללי "שעמום טוטאלי אחד גדול". אמרה ופוצצה בלון בזוקה ורדרד.
לורן הבטיחה לשירה שאם תיצמד אליה, היא תגיע רחוק. היא הבטיחה להכיר לה את החברות "השוות" שלה, והזהירה אותה להתרחק מחבורה קטנה של מגודלי שיער שעמדו מחוץ לשערי בית הספר ועישנו. "אל תתקרבי אל הלוזרים המסוממים האלה!" התרתה בה לורן "הם רק ידרדרו אותך."
מה אתם יודעים, שירה שלנו דווקא תמיד נמשכה אל לוזרים.
אני ישבתי בינתיים במכוניתי, במרחק סביר ובטוח וצילמתי את החבורה.
אחר כך זימנו את מר משולם שוב אל המשרד, הקרנו לו על גבי המסך הגדול בחדר הישיבות את הצילומים שאספנו ושאלנו אותו אם יש מישהו ספציפי שהוא חושד בו.
יאקי טען ברוגז שאם היה יכול, היה שולח בבעיטה אחת הגונה את כל החבורה הזאת אל המשטרה, אבל לצערו החוק בארץ לא מאפשר לו להפלות אנשים רק בגלל שהם מעשנים ומגדלי שיער.
באמת חבל. אבל בינתיים גיבשתי לעצמי חשדות משלי והדרכתי את שירה בכיוון.
בימים הבאים נצמדה שירה אל "חברתה הטובה" החדשה והן פתחו במרץ בפעילויות שנשים מחשיבות כמטרה עליונה: שופינג בקניון, שופינג בתל אביב, שופינג באינטרנט ושופינג על הבר המעוצב של אחד המועדונים הנחשבים בעיר.
לורן פיזרה בעיר כסף מזומן כאילו יש לה קשר פרטי לאיזה סנטה קלאוס חשאי בעל פרוטקציה גבוהה בבורסת היהלומים.
לשירה הסקרנית היא סיפרה רק שאימה "ידעה להתגרש טוב". בתור חוקר פרטי, אני יכול לספר לכם שאין דבר כזה, גירושין טובים, אבל אני אשמור את זה לסיפור הבא.
בבילויים שלהם במועדון, לפחות פעמיים בשבוע, הבחינה שירה בנטייה הדחופה של לורן לגשת אל השירותים כדי "לסדר את האיפור". אבל חמש פעמים בערב?
שירה ואני החלטנו שזה רק הוגן שגם אני אצא לבלות קצת בחיי הלילה של חיפה, ובאחת הפעמים הצטרפתי אליהן, בלי ממש להיות איתן, כמובן.
איתרתי אותן בקצה הבר וכשלורן נעלמה אל מחשכי המסדרון המוביל אל השירותים, הלכתי אחריה.
מה אתם יודעים. לא איפור ולא נעליים. לורן הסתודדה בפינה עם נער צעיר, החליפה איתו לחיצות ידיים מהירות. קליק. דחפה משהו לתיקה. קליק. והחליפה שוב לחיצות ידיים. קליק. קליק. קליק.
יאקי היה בטוח שהשתגענו לגמרי.
"מדובר באחת התלמידות הטובות שלי! משפחה מעולה! נכון שהם גרושים, אבל עדיין! לא, לא, תעשו לי טובה. תחקרו מחדש".
לא הייתי מתנגד לקחת את כספו ולחקור מחדש מה שאני כבר יודע, אבל עם עובדות אי אפשר, ולא צריך, להתווכח. הצעתי לו להזמין את ההורים המושלמים לחקירה מסודרת במשרדו עם המלכה, סליחה, עם הבת.
בהתחלה, וכצפוי, השתוללה לורן בכעס, ההורים איימו בתביעה משפטית מפוארת, ומשולם לא הפסיק לגמגם ולהתנצל, אבל מצד שני רצה באמת לדעת איך הם מסבירים את הצילומים, ואת דוח החקירה, המעיד על סכומי כסף מטורפים ששום ילדה בת שמונה עשרה, ולא משנה מאיזה משפחה היא, לא אמורה להחזיק.
בסופו של דבר נשברה לורן והודתה שהיא קונה סמים מאחד ה"בולדוזרים" בעיר התחתית, שקונה אותם בעצמו מאיזה כלב מפחיד אחר, והיא משמשת מעין "חיילת" שלהם.
חמוש במידע הזה, ועל פי עצתי, ניגש משולם אל המשטרה והמליץ לפתוח בחקירה מקיפה.
שירה ואני פתחנו בקבוק יין. לפחות בזמן הקרוב, לא יהיו סמים קלים להשגה בעיר הזאת.
אמנון רודס חקירות-נשר
זימנתי למשרדי את שירה, חוקרת צעירה אך מוכשרת ומיומנת ביותר שאני גאה להעסיק, והתיישבנו לשתות כוס קפה עם מר יאקי מ, מנהל התיכון.
"מזה מספר חודשים שאני חושד בתופעה שלדעתי מתרחשת בין כותלי התיכון שלי". פתח יאקי הנסער "יש איזה זבל שמוכר לתלמידים שלי סמים. אקסטזי, גראס, ולך תדע מה עוד. עכשיו, אני ממש מקווה שיתברר שאני סתם פרנואיד, אבל תאמינו לי שאני מוכן להשקיע כל תקציב על מנת לחסל את התופעה, במידה והיא קיימת."
שירה ואני הסתכלנו אחד על השנייה. לשנינו עבר אותו משפט בראש: אין עשן בלי אש. אם משולם חושד בילדים מסוממים, יש איזה קודקוד שהולך לחטוף מאיתנו.
וכך, בעזרת קצת איפור, כמה תוספות שיער, ג'ינסים וטי שירטים חדשים אך דהויים מספיק, מצאה את עצמה שירה חוזרת לגיל 18 השנוא עליה.
קיבלנו ממר יאקי את מערכות השיעורים של הכיתות, ובמיוחד התעניינו בזמני שיעורי הספורט וההפסקות, למדנו היטב את מפת המבנה ושטחיו ופתחנו בחקירה.
המשימה הראשונה והלא מסובכת שקיבלה שירה היה לאתר את מי שנחשבת ל"מלכת הכיתה". אין לי מושג איך קוראים לזה היום, אבל בזמני היא בהחלט הייתה מלכה. זה לקח לשירה בערך עשר דקות. ועד סוף היום, היא הפכה את לורן, המלכה המפוקפקת, לחברתה הטובה ביותר. שירה סיפרה לה שהיא עברה רק עכשיו אל העיר עם משפחתה, והיא נאלצת להתחיל הכול מחדש. חברים, בית ספר, ובאופן כללי "שעמום טוטאלי אחד גדול". אמרה ופוצצה בלון בזוקה ורדרד.
לורן הבטיחה לשירה שאם תיצמד אליה, היא תגיע רחוק. היא הבטיחה להכיר לה את החברות "השוות" שלה, והזהירה אותה להתרחק מחבורה קטנה של מגודלי שיער שעמדו מחוץ לשערי בית הספר ועישנו. "אל תתקרבי אל הלוזרים המסוממים האלה!" התרתה בה לורן "הם רק ידרדרו אותך."
מה אתם יודעים, שירה שלנו דווקא תמיד נמשכה אל לוזרים.
אני ישבתי בינתיים במכוניתי, במרחק סביר ובטוח וצילמתי את החבורה.
אחר כך זימנו את מר משולם שוב אל המשרד, הקרנו לו על גבי המסך הגדול בחדר הישיבות את הצילומים שאספנו ושאלנו אותו אם יש מישהו ספציפי שהוא חושד בו.
יאקי טען ברוגז שאם היה יכול, היה שולח בבעיטה אחת הגונה את כל החבורה הזאת אל המשטרה, אבל לצערו החוק בארץ לא מאפשר לו להפלות אנשים רק בגלל שהם מעשנים ומגדלי שיער.
באמת חבל. אבל בינתיים גיבשתי לעצמי חשדות משלי והדרכתי את שירה בכיוון.
בימים הבאים נצמדה שירה אל "חברתה הטובה" החדשה והן פתחו במרץ בפעילויות שנשים מחשיבות כמטרה עליונה: שופינג בקניון, שופינג בתל אביב, שופינג באינטרנט ושופינג על הבר המעוצב של אחד המועדונים הנחשבים בעיר.
לורן פיזרה בעיר כסף מזומן כאילו יש לה קשר פרטי לאיזה סנטה קלאוס חשאי בעל פרוטקציה גבוהה בבורסת היהלומים.
לשירה הסקרנית היא סיפרה רק שאימה "ידעה להתגרש טוב". בתור חוקר פרטי, אני יכול לספר לכם שאין דבר כזה, גירושין טובים, אבל אני אשמור את זה לסיפור הבא.
בבילויים שלהם במועדון, לפחות פעמיים בשבוע, הבחינה שירה בנטייה הדחופה של לורן לגשת אל השירותים כדי "לסדר את האיפור". אבל חמש פעמים בערב?
שירה ואני החלטנו שזה רק הוגן שגם אני אצא לבלות קצת בחיי הלילה של חיפה, ובאחת הפעמים הצטרפתי אליהן, בלי ממש להיות איתן, כמובן.
איתרתי אותן בקצה הבר וכשלורן נעלמה אל מחשכי המסדרון המוביל אל השירותים, הלכתי אחריה.
מה אתם יודעים. לא איפור ולא נעליים. לורן הסתודדה בפינה עם נער צעיר, החליפה איתו לחיצות ידיים מהירות. קליק. דחפה משהו לתיקה. קליק. והחליפה שוב לחיצות ידיים. קליק. קליק. קליק.
יאקי היה בטוח שהשתגענו לגמרי.
"מדובר באחת התלמידות הטובות שלי! משפחה מעולה! נכון שהם גרושים, אבל עדיין! לא, לא, תעשו לי טובה. תחקרו מחדש".
לא הייתי מתנגד לקחת את כספו ולחקור מחדש מה שאני כבר יודע, אבל עם עובדות אי אפשר, ולא צריך, להתווכח. הצעתי לו להזמין את ההורים המושלמים לחקירה מסודרת במשרדו עם המלכה, סליחה, עם הבת.
בהתחלה, וכצפוי, השתוללה לורן בכעס, ההורים איימו בתביעה משפטית מפוארת, ומשולם לא הפסיק לגמגם ולהתנצל, אבל מצד שני רצה באמת לדעת איך הם מסבירים את הצילומים, ואת דוח החקירה, המעיד על סכומי כסף מטורפים ששום ילדה בת שמונה עשרה, ולא משנה מאיזה משפחה היא, לא אמורה להחזיק.
בסופו של דבר נשברה לורן והודתה שהיא קונה סמים מאחד ה"בולדוזרים" בעיר התחתית, שקונה אותם בעצמו מאיזה כלב מפחיד אחר, והיא משמשת מעין "חיילת" שלהם.
חמוש במידע הזה, ועל פי עצתי, ניגש משולם אל המשטרה והמליץ לפתוח בחקירה מקיפה.
שירה ואני פתחנו בקבוק יין. לפחות בזמן הקרוב, לא יהיו סמים קלים להשגה בעיר הזאת.
אמנון רודס חקירות-נשר
