ילד חדש בשכונה
"מאז שהגיע ילד חדש לשכונה, אשתי מבולבלת לגמרי. היא פשוט לא אותו אדם. שוכחת דברים, מסמיקה מכל שטות ובלי שום סיבה, שולחת את הילדים לבית הספר בלי אוכל, ובאופן כללי סובלת מהתנהגות שלא מתאימה לאישה ואם בישראל!"
מבולבלים? גם אני. כלומר, ילד חדש????
יוני קינן, איש עסקים נמרץ ומוביל בתחומו, שהגיע לפגישה במשרד החקירות שלי, הסביר לי בסבלנות שהביטוי ילד חדש מתאר גבר חדש שהגיע לגור בבנין שלהם. גבר חדש ונשוי, ליתר דיוק.
עכשיו הכול ברור. גבר נשוי, אישה נשואה, סיפור הבגידה הרגיל. החנקתי פיהוק בסתר.
אלא שכשהגשתי לו את ממצאי החקירה שלי, אף אחד מאיתנו לא חשב לפהק, ובטח שלא לצחוק.
יוני סיפק לי את כל הפרטים הדרושים לי לצורך החקירה, והבטחתי לו שזה עניין של יומיים-שלושה עד שאדווח לו את הממצאים. קלי קלות.
האומנם?
ביום המחרת התייצבתי לא רחוק מבית המגורים הפרטי של בני הזוג קינן, שכונה יפה במעלי הכרמל. לקחתי את הרכב המשמש אותי לחקירות, חבוט ודהוי, לא מעורר תשומת לב מיוחדת ומצויין להסוואה.
בשעה שבע יצא יוני מהבית, הסתכל סביב בחשאי אבל אפילו הוא לא הקדיש מחשבה לטנדר האפור שחנה לא רחוק ממנו. רציתי לנופף לו לשלום אבל לא חשבתי שהוא יראה בעין יפה רוח שטות רגעית שתוקפת את החוקר שלו.
לפי הנתונים שקיבלתי, תרצה, אשתו, היא עקרת בית. מטפלת בילדים ובבית, יוצאת לקניות, יוצאת לסדנת 'העצמת נשים' פעם בשבוע, ומשתדלת להעסיק את עצמה. הוא דווקא הציע לה לחפש עבודה במשרה חלקית שתתאים לה. לא בשביל השכר כמו בשביל תחושת הסיפוק, אבל תרצה דחתה את הצעתו בטענה שסדנת הנשים שלה לימדה אותה שנשים צריכות לטפח את התשוקה הפנימית האמיתית שלה ולממש אותה.
לא. יוני לא יכול להיות מושא התשוקה האמיתית שלה. הוא בסך הכול הבעל שלה, האב לילדיה. והיא מדברת על משהו הרבה הרבה יותר נשגב מזה.
בעוד אני מהרהר בתעצומות החיים ונפלאותיהם, הבחנתי בשלושת הילדים החמודים שיצאו מהבית עם תלבושת בית הספר והתיקים ששקלו יותר מהם. תרצה לבדה בבית עכשיו. מצלמת הוידיאו שלי הייתה מוכנה לשימוש, מצלמת הסטילס שלי כבר נתלתה על צווארי ודגדוג המתח שאף פעם לא עוזב אותי כשאני מתחיל בחקירה חדשה, כבר הורגש היטב בגופי.
אחרי שעה יצאה מהבית השכן אישה נאה, בסביבות ארבעים פלוס, עם כפכפים ובלי איפור, ונכנסה אל בית משפחת קינן.
נו. השכנה באה לקפה. אל תיקחי את הזמן שלך, מותק, אנחנו על שעון מתקתק כאן. מחכים למאהב שיבוא. אל תפריעי.
כמה זמן כבר לוקח לבקש סוכר, לשתות קפה, לרכל, ולהתלונן על הבעל והילדים?
כשהשכנה עדיין לא יצאה מהבית אחרי שעתיים, החלטתי לבדוק בכל זאת מה נשים רוצות, והתגנבתי אל החלק האחורי של הבית.
התמקמתי בתחתית אחד החלונות שממנו בקעו קולות עמומים והמתנתי. שמעתי קצת צחקוקים, קצת לחישות, וקצת גניחות.
גניחות? מצלמת הוידיאו שלי התרוממה אל פני כאילו מעצמה. נסתר היטב התרוממתי בשקט וקלטתי בעדשתי את המתרחש בחדר.
תרצה התגפפה על המיטה עם השכנה, שטרחה כבר להוריד את הכפכפים וגם פרטי לבוש מיותרים אחרים, והן היו עסוקות במרץ בהדגמת והמחשת פעילויות של עוצמה נשית מהסוג שלא חשבתי שמלמדים בסדנאות.
מאוחר יותר באותו יום הזמנתי את יוני אל משרדי. הוא היה מרוצה מהתוצאות המהירות, אך כששמע במה מדובר וקרא את דוח החקירה שלי, הוא נאלם דום.
העצמה נשית. במלוא מובן המילה.
