המאהבת המתעלפת
כשאיילה התקשרה אלי וביקשה שאגיע בדחיפות לביתה, ידעתי שמדובר במקרה חריג. היא לא הייתה מטריחה אותי על עניין של מה בכך. הטון הלחוץ שלה הסיר כל מקום לספק. משהו קרה.
"אני לא סובלת את שאנל!" היא הכריזה כשפתחה לי את הדלת.
הבנתי שהקפה שקיוויתי לו יתעכב קצת, ושאלתי בסבלנות מי זאת שאנל ומה היא עשתה לה.
"שאנל!" הכריזה איילה בקוצר רוח. "חברת הקוסמטיקה העולמית, אמנון. מה איתך!"
אה. אוקיי. זה כבר מסביר הכול.
"גיל חזר אתמול הביתה עם ריח של בושם שאנל על החולצה שלו. אני לא סובלת את הבושם הזה ובחיים לא השתמשתי בו. מאיפה הריח הזה? אה?! הוא בוגד בי! הפעם זה סופי!"
איילה היא לקוחה ותיקה. אני מבצע עבורה חקירות כלכליות שונות למטרות עסקיות ואחת לכמה זמן היא מבקשת שאעקוב אחרי בעלה, היות ובכל פעם שהיא מבקשת ממנו לאשר את חשדותיה שהוא בוגד בה, זה נגמר במריבה.
עד היום דחיתי את העניין בטענה שלמרות שאין עשן בלי אש, ולמרות שאין כוח חזק יותר מאינטואיציה נשית, אנחנו זקוקים, בכל זאת, למשהו קצת יותר ממשי שיגרום לנו לפתוח בחקירה.
ועכשיו יש לנו ריח של שאנל. מבחינתי אפשר להתחיל לעבוד.
חמוש בציוד הצילום המתוחכם שברשותי, ובתמונה עדכנית של גיל, התמקמתי מול משרדו בחמישי בערב. גיל סיפר לאיילה על פגישה שיש לו עם פקיד מכס. הוא גם רטן משהו על כך ש"אין לו סבלנות לקשקושים האלה, ושזה בטח ייקח זמן. ה-מ-ו-ן זמן".
קצת אחרי שבע בערב, גיל הגיח מבנין המשרדים בו עבד, נכנס למכוניתו והתחיל לנסוע, כאשר אני בעקבותיו במרחק בטוח. עדיין קיוויתי בשביל איילה שהוא ייסע הביתה וישים סוף לחשדותינו.
אלא שמקום לכיוון הבית, גיל בחר בנתיב המוביל אל היציאה מהעיר. השלטים לצידי הדרך הלשינו לי שאנחנו נוסעים לתל אביב. העיר שבה הבגידות הן דרך שגרה יום יומית.
המכונית שלו נעצרה סמוך לחוף הצוק. הוא הסתכל בזהירות ימינה ושמאלה כאילו הוא עומד לחצות איזה כביש וכשהיה בטוח שאף אחד לא עוקב אחריו (ותודה לשלושים שנות ניסיון שהביאוני עד הלום), הוציא מכיסו את הטלפון הנייד שלו, ניהל שיחה קצרה, והמתין.
כעבור עשרים דקות נעצרה לידו מונית ומתוכה יצאה אישה בשמלה שחורה בעלת מחשוף מעצבן, בלונדינית לגמרי, מנותחת למשעי, ולגמרי מאושרת.
תעשי יפה שלום, מותק, מלמלתי לעצמי כשתקתקתי את המצלמה שלי, מצטער לגמרי בשביל איילה.
גיל והמאהבת בחרו לעצמם את המקום הכי מבודד על החוף והכי מושלם מבחינתי. לא חדר סגור בקומה גבוהה. לא תריסים מוגפים או וילונות מסתירים. כלום. שעת לילה מאוחרת. פינה נידחת ומוסתרת היטב בחוף הרחב. סתיו. מיעוט בליינים. רק בגידה מארץ הבגידות במיקום לא מסובך מידי לתיעוד עבורי.
כשאספתי מספיק חומר, התקשרתי אל איילה והודעתי לה שאני בדרך, ושהפעם תכין קפה, ושיהיה חזק (או מחוזק), כי שנינו בהחלט נזדקק לו.
שבועיים לאחר מכן נכנסה איילה למשרדי, חלפה בהחלטיות על פני המזכירה, התיישבה מולי והכריזה:
"אתה לא תאמין".
"אני דווקא מאמין כבר לכל דבר כמעט, אבל בואי נשמע בכל זאת."
"כשהראיתי לגיל את התמונות וביקשתי להתגרש, הוא טען שהכול שטויות, ושזה בכלל, בכלל! לא מה שאני חושבת!"
"אלא ש...?" כבר לא יכולתי להתאפק מלשמוע את ההסבר היצירתי שיכל גיל להמציא.
"הוא טוען בתוקף שהוא סיים את הפגישה שלו עם פקיד המכס וירד אל החוף כדי להתאוורר קצת, כשפתאום ראה אישה שהתעלפה, אז הוא עשה לה הנשמה!"
חוק ראשון של כל פושע שנתפס על חם: לא משנה מה, לעולם, אבל לעולם, אל תודה בכלום.
אמנון רודס משרד חקירות, נשר
