מתי שהפיתוי גובר על השכל הישר
שמי אמנון רודס אני מנהל משרד חקירות אמנון רודס. במסגרת עבודתי כחוקר פרטי אני נדרש לטפל בפענוח של מקרי של גניבות בבתים פרטיים, התעללות של עובדים זרים, ריגול תעשייתי, בגידות ועוד. המקרה שאירע במפעל לנעליים במפרץ חיפה הוא אחד המקרים המאתגרים והמעניינים ביותר שנתקלתי בהן בשנים האחרונות.
רועי נאמן (שם בדוי) הוא בעל מפעל לנעלי עבודה איכותיות אשר משווק את מוצרי המפעל בארץ ובחו"ל. במשך השנים מוצריו זוכים למוניטין ולהערכה מגורמים רבים. מפעלים גדולים מזמינים אצלו נעליים ומוצרי עור אחרים, כולל צבאות מחו"ל. הוא נחשב לאחד מהמפעלים היציבים והמוערכים במפרץ חיפה. המפעל מעסיק 30 פועלים ופועלות בקווי ייצור שלא מפסיקים לנוע פרט לשבתות וחגים.
עובדי המפעל מתוגמלים היטב, הם מרוצים מהעבודה ומהבוסים, וכולם שמחים ורגועים. יש פרנסה, יש כבוד ויש ביטחון תעסוקתי. עם זאת זמן האחרון, מרחפת מעל האידיליה, עננה שמעיבה על האווירה הפסטוראלית במפעל. רועי שם לב שיש אי התאמה בין כמויות הנעליים המדווחות ע"י מנהלי קווי הייצור לבין כמויות הנעליים שנספרות בסוף כל יום במחסנים.
רועי סומך בעיניים עצומות על המנהלים והעובדים שלו. רובם נמצאים איתו מימיו הראשונים של העסק, כשאביו עוד ניהל את המפעל. לפני כעשר שנים אביו של רועי פרש לגמלאות והעביר לבנו בכורו את הניהול של המפעל המשפחתי.
בפעם הראשונה מאז שהוקם המפעל, רועי נתקל באי התאמה בספירת המלאי במחסנים. לאחר שחזר שוב ושוב על הדוחות, הוא הבין שאין לו ברירה ושהוא חייב לזמן לפגישה דחופה מנהלי העבודה ולשאול אותם לגבי אי ההתאמה בין כמויות הנעליים שיוצרו לבין הכמויות הקיימות במחסני החברה.
המנהלים שנקראו לשיחה נראו לא פחות מופתעים, או מוטרדים, מהבוס שלהם. הם לא יכלו לדעת שיש אי התאמה בספירה, מכיוון שכדי למנוע "הפתעות" שיטת הספירה הנהוגה במפעל, אסרה על הסופרים לדעת כמה זוגות נעליים נספרו ע"י כל אחד מהסופרים. לפי שיטתו של רועי, מנהל אחד היה אחראי על ספירת הנעליים שירדו מפסי הייצור, ומנהל אחר היה אחראי על הספירה של הנעליים שהיו מסודרות במחסנים. כך הוא יכול היה לפקח שאף אחד לא "עושה המתאמות" בין הכמויות.
מכיוון שמעולם, לא היה מצב של גניבות במפעל, לא של סחורה, לא של חומרי גלם וכו', רועי ואביו לפניו, לא חשבו להתקין מצלמות נסתרות בכניסה למפעל או במקומות רגישים אחרים, כמו למשל, המחסנים, היכן שהוחזקו חומרי הגלם היקרים או הקופה, היכן שהוחזקו מסמכים רגישים הקשורים לעסק, כולל צ'קים ושטרות חוב של סוחרים שעבדו עם רועי.
זה השלב שבו נכנסתי לתמונה. רועי, הינו מכר וותיק שלי. אנחנו בערך באותו גיל, נפגשנו מספר פעמים בעת השירות הצבאי ושמרנו על קשר גם לאחר השחרור. כשהוא התקשר אליי וביקש לקבוע פגישה במשרדי, מיד נעניתי לבקשתו.
ביקשתי ממנו שלפני שניפגש שיתקין מיידית מצלמות אבטחה בכניסה למפעל ובמספר מקומות רגישים. הוא הסכים לבקשתי וכבר למחרת התקין את המצלמות באותם המקומות. שבוע לאחר מכן הוא הגיע אליי לפגישה עם ערימות של דפים בידיו, סרטונים שהורדו מהמצלמות ועם סימן שאלה גדול. מי גונב נעליים ממחסני המפעל?
עברנו ביחד על הדפים ועל סרטונים שהורדו מהמצלמות הנסתרות. ראיתי את ההבדלים בין המספרים, את התצלומים ואת הסרטונים. רועי היה מאד נסער בזמן הפגישה ולבסוף, סיפר לי על תחושותיו הקשות. "אתה מבין אמנון? האנשים האלה עובדים במפעל למעלה משלושים שנה. משפחתי חבה להם את הצלחת המפעל. אנחנו מייצאים אלפי נעליים למדינות בחו"ל, באירופה, בדרום אמריקה ולא מזמן התחלנו לעבוד גם עם סין.
אני לא יכול לפגוע במערכת היחסים המיוחדת שנרקמה במשך השנים. אבל, אני גם לא יכול לספוג הפסדים של אלפי שקלים בחודש, בגלל שאחד מהם, או גורם אחר, גונב באופן שיטתי מהמחסנים. אני מרגיש חסר אונים, כי אני לא רוצה להביא את המשטרה למפעל כדי לחקור את העובדים, אבל אני גם לא מוכן שגל הגניבות ימשך." קבענו שאני אמשיך בבדיקות הדוחות ואם תהיה התפתחות אצלו במפעל, הוא יודיע לי מיידית על כך.
הסתכלתי על הדפים שעמדו מולי. אלו היו דוחות אקסל שכללו תאריך הדפסה, כמויות הנעליים שהופרדו לפי קווי הייצור, סוגי הנעליים, כולל צבע ומספר, וחתימה של האנשים שספרו אותם. מהדוחות עברתי אל הסרטונים שהורדו ממצלמות האבטחה. היה קשה להבחין בדמויות שנכנסו לבניין שעשו דבר מה לא חוקי.
התנועה במחסנים הייתה ערה רוב שעות היום. בכל פעם הגיע עובד עם עגלה והעמיס על המדפים נעליים שירדו מקווי הייצור. הבנתי שאין ברירה, אלא שאצטרך להיכנס לעובי הקורה. היה עליי קודם כל, למצוא איפה ומתי נוצרו לראשונה אי ההתאמות כדי להבין מתי התחילה הבעיה.
התחלתי לעבוד על הדוחות המפורטים. שמתי לב, שאי ההתאמה בין ספירת מנהל קווי הייצור ומנהל המחסן חלה תמיד באותו יום בשבוע, ביום שני. ניסיתי להבין מה מיוחד ביום שני, וצלצלתי לרועי כדי לדעת האם יש דבר חריג בימי שני. הוא הלך לבדוק ואחרי כמה שניות חזר אליי. "בימי שני בבוקר אנחנו מקבלים סחורה. בכל שני בשעה שבע בבוקר מתייצבת משאית עם עורות וחומרי גלם אחרים, שאותם אנו מעבדים ואיתם אנחנו מייצרים את הנעליים. מגיעים שני בחורים מטעם היבואן. אנחנו עובדים עם עורות שמייבאים מספרד ומאיטליה. חכה, אני רוצה לשאול את מנהל העבודה, האם הוא מכיר את שני החבר'ה שמביאים את הסחורה. חוזר אלייך עוד כמה דקות."
זה היה מידע מעניין. מבחינתי זה שינה את התמונה של כל מה שידענו עד עכשיו. מכיוון שרועי כל כך סמך על עובדיו, גם אני קיוויתי שמי שאחראי על הגניבות, יהיה אדם זר חיצוני. אחרי כמה שניות, רועי חזר אליי. "שמע אמנון, מנהל העבודה שלי, דניאל, סיפר לי שהחבר'ה שמביאים את הסחורה, הם בניו של הנהג הקודם. כנראה שהוא יצא לפנסיה, ומאז מי שעובד איתנו, הם שני הבנים. הם באים בבוקר מוקדם, פורקים את הסחורה במחסן, ואחרי עשרים דקות הם עוזבים את המקום ואנחנו לא רואים אותם, אלא ביום שני שאחרי.
הם עובדים מהר, ולא מתעכבים אחרי הפריקה. מה שכן, הם נכנסים למחסן עם ארגזים גדולים שבהם מוחזקים העורות. הארגזים סגורים כדי לשמור על טמפרטורה מסוימת שלא תפגע במרקם של העור. דניאל סיפר לי שהוא שם לב, שכשהם יוצאים מהמחסן, הארגזים של העורות עדיין סגורים, אפילו שהעורות הוצאו והוכנסו למחסן."
רועי עשה הפסקה קצרה בדבריו וזאת הייתה ההזדמנות שלי, לשאול שאלה שמאד הפריעה לי. "תגיד רועי, אף אחד לא נמצא איתם במחסן כשהם פורקים את הסחורה? נותנים להם להסתובב חופשי במחסן, איפה שאתם מחזיקים גם את הנעליים המוכנות? מה, אתם לא מפחדים שהם יתפתו לגנוב נעליים מהמדפים?" "אתה צודק. מה שקורה, זה שאבא שלהם, היה חבר טוב של אבא שלי והיה ביניהם אימון מלא. אף אחד לא חשש שהוא יגנוב או ירמה את אבא שלי. והאימון הזה עבר לבנים שלו. אבא שלהם עבד עם אבא שלי מהיום הראשון שהמפעל הוקם. אבל, אתה צודק. קצת תמים מצידי להניח שגם הבנים ישרים כמו האבא. אם הם הגנבים, איך אפשר להוכיח את זה?"
חשבתי על זה. בסרטונים אי אפשר היה לראות את הפנים של מי שלוקח את הנעליים. למעשה, כשבדקתי את שעות ההקלטה של הסרטונים, שמתי לב שההקלטה הראשונה הייתה משעה שמונה בבוקר. ואת המשלוחים הביאו בשעה שבע בבוקר. "תגיד רועי, למה אין לי הקלטות משעה שבע בבוקר או של שעות יותר מוקדמות?" שמעתי איך רועי מכחכח בגרונו.
"זהו, אני מפסיק את פעולות מצלמות האבטחה בשעות לילה, כי יש מוקד אבטחה שמסתובב ליד המפעל. אני קצת... חוסך בסרטי ההקלטה. אני מפעיל את מצלמות האבטחה כשאני מגיע לעבודה, כל יום בשעה שמונה בבוקר..." צחקתי על הקמצנות של חברי. הוא חסך כמה שקלים על סרטי אבטחה, והפסיד אלפי שקלים על גניבות מהמחסנים שלו. "תקשיב רועי, אנחנו נצטרך לתפוס את הגנבים על חם. היום יום חמישי. תעשה לי טובה, ביום שני תגיע יותר מוקדם לעבודה, מבחינתי תהיה שם בשש וגם אני אבוא. אנחנו נעקוב אחרי המעשים של שני הצעירים בזמן שהם מגיעים למחסן. אני אסתתר במחסן בזמן שהם פורקים את הסחורה ואנסה לראות אם הם אלה שגונבים את הנעליים."
הוצאנו את התכניות לפועל כפי שקבענו מראש. כמתוכנן, ביום שני בבוקר הסתתרתי בנקודת תצפית נוחה וחיכיתי שהם יתחילו במעשיהם. כצפוי, שני הצעירים הגיעו בזמן ועבדו מהר. תוך עשר דקות, הם פרקו את העורות במקומות המיועדים להם, ומיד, ללא להחליף מילה ביניהם, הם התחילו להעמיס מהמדפים עשרות זוגות נעליים.
הצלחתי לראות ממקום עמדתי, כיצד הם עושים זאת בצורה חכמה. הם לקחו זוגות נעליים שהיו מונחים בקצה של כל שורה, כדי שאף אחד לא ישים לב שחסרים זוגות נעליים. מבחינה ויזואלית, השורות נראו אותו דבר, בלי הזוגות שהיו מונחים בקצה של כל שורה. כפי שהתברר לנו באותו היום, בכל פעם שהם היו נכנסים למחסן, הם היו לוקחים איתם, בערך כ-100 זוגות נעליים.
כמות גדולה מאד, שהסבה נזק כלכלי לחברי ופגע במרקם היחסים בין המעביד לעובדיו. אחרי שהם הלכו, ניגשתי לרועי, וראיתי שפניו אדומות מעצבים. הוא ראה דרך מצלמת האבטחה מה שאני ראיתי. אבל, הוא התאפק כי סיכמנו בינינו, שהוא לא יתערב במעשיהם, ושאנחנו לאחר בדיקת הנושא, נדווח למשטרה על מה שגילינו באופן עצמאי.
מפני שרועי הוא אדם טוב, הוא החליט לחכות לשני השליחים ביום שני שאחריו. הוא חשב לתת להם הזדמנות להודות במעשיהם, בגלל הכבוד וההערכה שהוא ואביו רחשו כלפי אביהם. הוא לא רוצה להסב לידיד המשפחה עוגמת נפש, וגם מאביו, שהיה לוקח את העניין ללב אם היה מגלה שהבנים של חברו, גונבים מהמפעל.
שבוע אחרי, ביום שני, חיכינו שהם יסיימו את מעשיהם במחסן. הם די הופתעו כשרועי קרא להם. לפי הזמנתו של רועי הם נכנסו למשרד, ונראה עליהם, שהם לחוצים ועצבניים. רועי הראה להם את סרטי ההקלטה, והם נראו המומים לגמרי. ראינו כיצד הם מתפתלים ומחפשים דרך לצאת מהתסבוכת שהם במו ידיהם יצרו. לבסוף, כשהבינו שאין להם ברירה, הם הודו במעשיהם. הם סיפרו שהם אל עמוד בפיתוי וחשבו רק לנסות, אבל כשהם ראו שהם מצליחים מדי שבוע לגנוב ואף אחד לא תופס אותם, הם המשיכו במעשיהם.
הם לא ממש החליטו מה לעשות עם הנעליים, אולי למכור אותם בשווקים הפתוחים, אבל, מאז שהם החלו לגנוב מהחסן, הם לא מכרו אפילו זוג אחד. הם הודו שמאות זוגות הנעליים שהם גנבו, נעולים בחדר בביתו של אחד מהם, וזאת הייתה אמורה להיות הפעם האחרונה שהם מבצעים את מעשה הגניבה. בעינינו, שלי ושל רועי, שני בחורים נראו כמו שני צעירים, לא חכמים במיוחד, שהתפתו, הסתבכו ולא חשבו על חומרת מעשיהם.
רועי החליט לוותר להם, אך דרש מהם שיחזירו מיידית את כל זוגות הנעליים. נסענו שישה אנשים לביתו של אחד מהם, אני ורועי, ושני מנהלים עבודה גברתניים שהיו אמורים להיות הגיבוי שלנו, במידה ושני הצעירים, ישנו את דעתם. מאחר שהם נתפסו במעשיהם הם שיתפו פעולה ובסופו של דבר, כל זוגות הנעליים חזרו לרועי. כמחווה של רצון טוב סוכם, שרועי לא ידווח עליהם למשטרה, ולאף אחד אחר, אך בתמורה לשתיקתו, הם נדרשים, כפיצוי על עוגמת הנפש שהם גרמו לרועי ולעובדים, במשך כשנה לסדר ולנקות את המחסנים בסוף כל יום עבודה.
הם הסכימו ללא וויכוח. הסידור הוכיח את עצמו כמשתלם עבור כל הצדדים, מכיוון שבמשך השנה שהם עבדו במפעל, שני הצעירים למדו את המקצוע של הכנת הנעליים, ובתום השנה עשו הסבת מקצוע ונקלטו למפעלו של רועי.
אמנון רודס-חקירות
משרד:048202817. נייד 0525922245
רועי נאמן (שם בדוי) הוא בעל מפעל לנעלי עבודה איכותיות אשר משווק את מוצרי המפעל בארץ ובחו"ל. במשך השנים מוצריו זוכים למוניטין ולהערכה מגורמים רבים. מפעלים גדולים מזמינים אצלו נעליים ומוצרי עור אחרים, כולל צבאות מחו"ל. הוא נחשב לאחד מהמפעלים היציבים והמוערכים במפרץ חיפה. המפעל מעסיק 30 פועלים ופועלות בקווי ייצור שלא מפסיקים לנוע פרט לשבתות וחגים.
עובדי המפעל מתוגמלים היטב, הם מרוצים מהעבודה ומהבוסים, וכולם שמחים ורגועים. יש פרנסה, יש כבוד ויש ביטחון תעסוקתי. עם זאת זמן האחרון, מרחפת מעל האידיליה, עננה שמעיבה על האווירה הפסטוראלית במפעל. רועי שם לב שיש אי התאמה בין כמויות הנעליים המדווחות ע"י מנהלי קווי הייצור לבין כמויות הנעליים שנספרות בסוף כל יום במחסנים.
רועי סומך בעיניים עצומות על המנהלים והעובדים שלו. רובם נמצאים איתו מימיו הראשונים של העסק, כשאביו עוד ניהל את המפעל. לפני כעשר שנים אביו של רועי פרש לגמלאות והעביר לבנו בכורו את הניהול של המפעל המשפחתי.
בפעם הראשונה מאז שהוקם המפעל, רועי נתקל באי התאמה בספירת המלאי במחסנים. לאחר שחזר שוב ושוב על הדוחות, הוא הבין שאין לו ברירה ושהוא חייב לזמן לפגישה דחופה מנהלי העבודה ולשאול אותם לגבי אי ההתאמה בין כמויות הנעליים שיוצרו לבין הכמויות הקיימות במחסני החברה.
המנהלים שנקראו לשיחה נראו לא פחות מופתעים, או מוטרדים, מהבוס שלהם. הם לא יכלו לדעת שיש אי התאמה בספירה, מכיוון שכדי למנוע "הפתעות" שיטת הספירה הנהוגה במפעל, אסרה על הסופרים לדעת כמה זוגות נעליים נספרו ע"י כל אחד מהסופרים. לפי שיטתו של רועי, מנהל אחד היה אחראי על ספירת הנעליים שירדו מפסי הייצור, ומנהל אחר היה אחראי על הספירה של הנעליים שהיו מסודרות במחסנים. כך הוא יכול היה לפקח שאף אחד לא "עושה המתאמות" בין הכמויות.
מכיוון שמעולם, לא היה מצב של גניבות במפעל, לא של סחורה, לא של חומרי גלם וכו', רועי ואביו לפניו, לא חשבו להתקין מצלמות נסתרות בכניסה למפעל או במקומות רגישים אחרים, כמו למשל, המחסנים, היכן שהוחזקו חומרי הגלם היקרים או הקופה, היכן שהוחזקו מסמכים רגישים הקשורים לעסק, כולל צ'קים ושטרות חוב של סוחרים שעבדו עם רועי.
זה השלב שבו נכנסתי לתמונה. רועי, הינו מכר וותיק שלי. אנחנו בערך באותו גיל, נפגשנו מספר פעמים בעת השירות הצבאי ושמרנו על קשר גם לאחר השחרור. כשהוא התקשר אליי וביקש לקבוע פגישה במשרדי, מיד נעניתי לבקשתו.
ביקשתי ממנו שלפני שניפגש שיתקין מיידית מצלמות אבטחה בכניסה למפעל ובמספר מקומות רגישים. הוא הסכים לבקשתי וכבר למחרת התקין את המצלמות באותם המקומות. שבוע לאחר מכן הוא הגיע אליי לפגישה עם ערימות של דפים בידיו, סרטונים שהורדו מהמצלמות ועם סימן שאלה גדול. מי גונב נעליים ממחסני המפעל?
עברנו ביחד על הדפים ועל סרטונים שהורדו מהמצלמות הנסתרות. ראיתי את ההבדלים בין המספרים, את התצלומים ואת הסרטונים. רועי היה מאד נסער בזמן הפגישה ולבסוף, סיפר לי על תחושותיו הקשות. "אתה מבין אמנון? האנשים האלה עובדים במפעל למעלה משלושים שנה. משפחתי חבה להם את הצלחת המפעל. אנחנו מייצאים אלפי נעליים למדינות בחו"ל, באירופה, בדרום אמריקה ולא מזמן התחלנו לעבוד גם עם סין.
אני לא יכול לפגוע במערכת היחסים המיוחדת שנרקמה במשך השנים. אבל, אני גם לא יכול לספוג הפסדים של אלפי שקלים בחודש, בגלל שאחד מהם, או גורם אחר, גונב באופן שיטתי מהמחסנים. אני מרגיש חסר אונים, כי אני לא רוצה להביא את המשטרה למפעל כדי לחקור את העובדים, אבל אני גם לא מוכן שגל הגניבות ימשך." קבענו שאני אמשיך בבדיקות הדוחות ואם תהיה התפתחות אצלו במפעל, הוא יודיע לי מיידית על כך.
הסתכלתי על הדפים שעמדו מולי. אלו היו דוחות אקסל שכללו תאריך הדפסה, כמויות הנעליים שהופרדו לפי קווי הייצור, סוגי הנעליים, כולל צבע ומספר, וחתימה של האנשים שספרו אותם. מהדוחות עברתי אל הסרטונים שהורדו ממצלמות האבטחה. היה קשה להבחין בדמויות שנכנסו לבניין שעשו דבר מה לא חוקי.
התנועה במחסנים הייתה ערה רוב שעות היום. בכל פעם הגיע עובד עם עגלה והעמיס על המדפים נעליים שירדו מקווי הייצור. הבנתי שאין ברירה, אלא שאצטרך להיכנס לעובי הקורה. היה עליי קודם כל, למצוא איפה ומתי נוצרו לראשונה אי ההתאמות כדי להבין מתי התחילה הבעיה.
התחלתי לעבוד על הדוחות המפורטים. שמתי לב, שאי ההתאמה בין ספירת מנהל קווי הייצור ומנהל המחסן חלה תמיד באותו יום בשבוע, ביום שני. ניסיתי להבין מה מיוחד ביום שני, וצלצלתי לרועי כדי לדעת האם יש דבר חריג בימי שני. הוא הלך לבדוק ואחרי כמה שניות חזר אליי. "בימי שני בבוקר אנחנו מקבלים סחורה. בכל שני בשעה שבע בבוקר מתייצבת משאית עם עורות וחומרי גלם אחרים, שאותם אנו מעבדים ואיתם אנחנו מייצרים את הנעליים. מגיעים שני בחורים מטעם היבואן. אנחנו עובדים עם עורות שמייבאים מספרד ומאיטליה. חכה, אני רוצה לשאול את מנהל העבודה, האם הוא מכיר את שני החבר'ה שמביאים את הסחורה. חוזר אלייך עוד כמה דקות."
זה היה מידע מעניין. מבחינתי זה שינה את התמונה של כל מה שידענו עד עכשיו. מכיוון שרועי כל כך סמך על עובדיו, גם אני קיוויתי שמי שאחראי על הגניבות, יהיה אדם זר חיצוני. אחרי כמה שניות, רועי חזר אליי. "שמע אמנון, מנהל העבודה שלי, דניאל, סיפר לי שהחבר'ה שמביאים את הסחורה, הם בניו של הנהג הקודם. כנראה שהוא יצא לפנסיה, ומאז מי שעובד איתנו, הם שני הבנים. הם באים בבוקר מוקדם, פורקים את הסחורה במחסן, ואחרי עשרים דקות הם עוזבים את המקום ואנחנו לא רואים אותם, אלא ביום שני שאחרי.
הם עובדים מהר, ולא מתעכבים אחרי הפריקה. מה שכן, הם נכנסים למחסן עם ארגזים גדולים שבהם מוחזקים העורות. הארגזים סגורים כדי לשמור על טמפרטורה מסוימת שלא תפגע במרקם של העור. דניאל סיפר לי שהוא שם לב, שכשהם יוצאים מהמחסן, הארגזים של העורות עדיין סגורים, אפילו שהעורות הוצאו והוכנסו למחסן."
רועי עשה הפסקה קצרה בדבריו וזאת הייתה ההזדמנות שלי, לשאול שאלה שמאד הפריעה לי. "תגיד רועי, אף אחד לא נמצא איתם במחסן כשהם פורקים את הסחורה? נותנים להם להסתובב חופשי במחסן, איפה שאתם מחזיקים גם את הנעליים המוכנות? מה, אתם לא מפחדים שהם יתפתו לגנוב נעליים מהמדפים?" "אתה צודק. מה שקורה, זה שאבא שלהם, היה חבר טוב של אבא שלי והיה ביניהם אימון מלא. אף אחד לא חשש שהוא יגנוב או ירמה את אבא שלי. והאימון הזה עבר לבנים שלו. אבא שלהם עבד עם אבא שלי מהיום הראשון שהמפעל הוקם. אבל, אתה צודק. קצת תמים מצידי להניח שגם הבנים ישרים כמו האבא. אם הם הגנבים, איך אפשר להוכיח את זה?"
חשבתי על זה. בסרטונים אי אפשר היה לראות את הפנים של מי שלוקח את הנעליים. למעשה, כשבדקתי את שעות ההקלטה של הסרטונים, שמתי לב שההקלטה הראשונה הייתה משעה שמונה בבוקר. ואת המשלוחים הביאו בשעה שבע בבוקר. "תגיד רועי, למה אין לי הקלטות משעה שבע בבוקר או של שעות יותר מוקדמות?" שמעתי איך רועי מכחכח בגרונו.
"זהו, אני מפסיק את פעולות מצלמות האבטחה בשעות לילה, כי יש מוקד אבטחה שמסתובב ליד המפעל. אני קצת... חוסך בסרטי ההקלטה. אני מפעיל את מצלמות האבטחה כשאני מגיע לעבודה, כל יום בשעה שמונה בבוקר..." צחקתי על הקמצנות של חברי. הוא חסך כמה שקלים על סרטי אבטחה, והפסיד אלפי שקלים על גניבות מהמחסנים שלו. "תקשיב רועי, אנחנו נצטרך לתפוס את הגנבים על חם. היום יום חמישי. תעשה לי טובה, ביום שני תגיע יותר מוקדם לעבודה, מבחינתי תהיה שם בשש וגם אני אבוא. אנחנו נעקוב אחרי המעשים של שני הצעירים בזמן שהם מגיעים למחסן. אני אסתתר במחסן בזמן שהם פורקים את הסחורה ואנסה לראות אם הם אלה שגונבים את הנעליים."
הוצאנו את התכניות לפועל כפי שקבענו מראש. כמתוכנן, ביום שני בבוקר הסתתרתי בנקודת תצפית נוחה וחיכיתי שהם יתחילו במעשיהם. כצפוי, שני הצעירים הגיעו בזמן ועבדו מהר. תוך עשר דקות, הם פרקו את העורות במקומות המיועדים להם, ומיד, ללא להחליף מילה ביניהם, הם התחילו להעמיס מהמדפים עשרות זוגות נעליים.
הצלחתי לראות ממקום עמדתי, כיצד הם עושים זאת בצורה חכמה. הם לקחו זוגות נעליים שהיו מונחים בקצה של כל שורה, כדי שאף אחד לא ישים לב שחסרים זוגות נעליים. מבחינה ויזואלית, השורות נראו אותו דבר, בלי הזוגות שהיו מונחים בקצה של כל שורה. כפי שהתברר לנו באותו היום, בכל פעם שהם היו נכנסים למחסן, הם היו לוקחים איתם, בערך כ-100 זוגות נעליים.
כמות גדולה מאד, שהסבה נזק כלכלי לחברי ופגע במרקם היחסים בין המעביד לעובדיו. אחרי שהם הלכו, ניגשתי לרועי, וראיתי שפניו אדומות מעצבים. הוא ראה דרך מצלמת האבטחה מה שאני ראיתי. אבל, הוא התאפק כי סיכמנו בינינו, שהוא לא יתערב במעשיהם, ושאנחנו לאחר בדיקת הנושא, נדווח למשטרה על מה שגילינו באופן עצמאי.
מפני שרועי הוא אדם טוב, הוא החליט לחכות לשני השליחים ביום שני שאחריו. הוא חשב לתת להם הזדמנות להודות במעשיהם, בגלל הכבוד וההערכה שהוא ואביו רחשו כלפי אביהם. הוא לא רוצה להסב לידיד המשפחה עוגמת נפש, וגם מאביו, שהיה לוקח את העניין ללב אם היה מגלה שהבנים של חברו, גונבים מהמפעל.
שבוע אחרי, ביום שני, חיכינו שהם יסיימו את מעשיהם במחסן. הם די הופתעו כשרועי קרא להם. לפי הזמנתו של רועי הם נכנסו למשרד, ונראה עליהם, שהם לחוצים ועצבניים. רועי הראה להם את סרטי ההקלטה, והם נראו המומים לגמרי. ראינו כיצד הם מתפתלים ומחפשים דרך לצאת מהתסבוכת שהם במו ידיהם יצרו. לבסוף, כשהבינו שאין להם ברירה, הם הודו במעשיהם. הם סיפרו שהם אל עמוד בפיתוי וחשבו רק לנסות, אבל כשהם ראו שהם מצליחים מדי שבוע לגנוב ואף אחד לא תופס אותם, הם המשיכו במעשיהם.
הם לא ממש החליטו מה לעשות עם הנעליים, אולי למכור אותם בשווקים הפתוחים, אבל, מאז שהם החלו לגנוב מהחסן, הם לא מכרו אפילו זוג אחד. הם הודו שמאות זוגות הנעליים שהם גנבו, נעולים בחדר בביתו של אחד מהם, וזאת הייתה אמורה להיות הפעם האחרונה שהם מבצעים את מעשה הגניבה. בעינינו, שלי ושל רועי, שני בחורים נראו כמו שני צעירים, לא חכמים במיוחד, שהתפתו, הסתבכו ולא חשבו על חומרת מעשיהם.
רועי החליט לוותר להם, אך דרש מהם שיחזירו מיידית את כל זוגות הנעליים. נסענו שישה אנשים לביתו של אחד מהם, אני ורועי, ושני מנהלים עבודה גברתניים שהיו אמורים להיות הגיבוי שלנו, במידה ושני הצעירים, ישנו את דעתם. מאחר שהם נתפסו במעשיהם הם שיתפו פעולה ובסופו של דבר, כל זוגות הנעליים חזרו לרועי. כמחווה של רצון טוב סוכם, שרועי לא ידווח עליהם למשטרה, ולאף אחד אחר, אך בתמורה לשתיקתו, הם נדרשים, כפיצוי על עוגמת הנפש שהם גרמו לרועי ולעובדים, במשך כשנה לסדר ולנקות את המחסנים בסוף כל יום עבודה.
הם הסכימו ללא וויכוח. הסידור הוכיח את עצמו כמשתלם עבור כל הצדדים, מכיוון שבמשך השנה שהם עבדו במפעל, שני הצעירים למדו את המקצוע של הכנת הנעליים, ובתום השנה עשו הסבת מקצוע ונקלטו למפעלו של רועי.
אמנון רודס-חקירות
משרד:048202817. נייד 0525922245
