דניאל יוצא לחפש את אימו
בדיוק סיימתי למלא את התשבץ היומי בעיתון, כשלמשרד נכנס בחור צעיר, באמצע שנות העשרים. הוא נראה נסער, כפי שבד"כ נראים אנשים שזקוקים לשירותיו של חוקר פרטי. שמי אמנון רודס, אני מנהל משרד חקירות פרטי, וכפי שתראו בהמשך, רוב הזמן אני עסוק, גם כשנראה לכם, שאני סתם מטייל ברחוב לבוש במעיל ארוך באמצע אוגוסט.
זהו החלק הפחות זוהר בעבודה שלי, שהיא למעשה, עבודה די אפורה, חוץ מהפעמים שאני צריך לנסוע לחלקים שונים בעולם, כמו במקרה שלפנינו.
לפני שהוא הציג את עצמו הוא שאל אם אני אמנון רודס, חוקר פרטי, בעל משרד חקירות. השבתי לו שכן. למרות שעל דלת המשרד היה שלט עם הפרטים שלי, הרגשתי שזאת הדרך שלו להתחיל את השיחה. לפעמים אנשים שמגיעים אל משרד חקירות קשה להם בדקות הראשונות לשתף אדם זר בנושא שהביא אותם למשרד.
אחרי כמה שניות של שתיקה, הבחור החליט שהגיע הזמן לומר לי מדוע הוא הגיע אלי.
הוא סיפר לי שהוא בן מאומץ ושהוא נולד בסאן פאולו, בברזיל. לפני כ-27 שנים הוריו המאמצים קיבלו אותו מאימו הביולוגית שהייתה צעירה בת 18. לא היו לו הרבה פרטים עליה, כמעט כלום, חוץ מהשם הפרטי שלה, רנטה, שהיא הייתה רווקה ושהוריה לא ידעו שהיא בהריון ועומדת ללדת בימים הקרובים.
הוא גם סיפר לי מדוע הוא החליט לחפש את הוריו הביולוגיים. הוא עומד להינשא בחודשים הקרובים ובמסגרת בדיקות דם שהוא עשה, התגלה שהוא סובל ממחלה גנטית נדירה ושניתן לטפל בה ע"י קבלת מח עצם מקרוב משפחה מדרגה ראשונה. מכיוון שהוריו המאמצים לא יוכלו לעזור לו בנושא, הם החליטו שעליו למצוא בדחיפות את אחד מההורים האמיתיים.
שאלתי אותו אם יש לו כיוון מאיפה להתחיל את החיפוש. יכולתי לנחש בעצמי את התשובה, אך רציתי לשמוע ממנו מאיפה הוא מתכוון להתחיל.
כשהוא אמר לי שהוא מתכוון לנסוע לברזיל והוא חייב איתו חוקר פרטי מנוסה הבנתי שיהיה עליי לשנות את הלו"ז שלי ולתקופה בלתי מוגבלת.
אם בהתחלה עוד התלבטתי אם לנסוע או לא, אחרי שהוא נקב בסכום שהוא מתכוון לשלם לי, זנחתי כל אפשרות של וויתור על הצעת העבודה.
טיפלתי בכל הנושאים הביורוקראטיים הכרוכים בנסיעה לברזיל בזמן שדניאל דאג לנו לכרטיסי טיסה ובתי מלון לאירוח. בימים שעד מועד הנסיעה, הכנו תכנית עבודה ולו"ז מסביב לשעון בזמן שנהיה בברזיל.
החיפושים בברזיל
אני והצוות שלי במשרד אמנון רודס חקירות, הגענו לברזיל באמצע חודש מאי. סתיו ברזילאי, מזכיר קצת את האביב שלנו. בחוץ 23 מעלות חום, שמש נעימה, מזג אוויר נפלא להתחיל בחיפושים אחרי אישה זרה במדינה זרה.
מצוידים במפות מקומיות, במילון פורטוגזי-עברי-אנגלי, בנעליים נוחות, ובכיסים פנימיים מלאים בכסף מקומי, ודולרים, הגענו למקום הראשון שהיה רשום בתכנית העבודה שלנו. בית החולים הממשלתי שבו נולד דניאל, ב-24.01.87.
להפתעתי הרבה, בית החולים היה גדול, מרווח, נקי מאד ומטופח. חלק האגפים נועדו לציבור הכללי, אך אגף אחר היה מיועד לאוכלוסיה בעלת אמצעים.
מבי"ח היינו צריכים את תיק הלידה של דניאל. אחרי שבדקנו וביררנו איפה אפשר לקבל את התיק, הגענו לארכיון העצום שבו מאוכסנים מסמכים ותיקי לידה ישנים. זה היה מקום להשתמש בדולרים שהבאנו. למרות שמנהל הארכיון דיבר מעט מילים באנגלית, הוא הביט היטב את שפת הדולרים.
כעבור כמה דקות, ופחות 500 דולר, קיבלנו את תיק הלידה של דניאל. משם מיהרנו למתורגמן שמראש הכנו את הכתובת שלו.
גם כאן, נאלצנו לדבר בשפת הדולרים, ואחרי כרבע שעה, קיבלנו את המסמכים מתורגמים לאנגלית.
מצאנו בית קפה ברחוב פינתי והכנו את עצמנו לשורת ההפתעות שהייתה צפויה לנו.
למעשה, כל מה שהיינו צריכים לדעת על אימו הביולוגית של דניאל היו רשומים בתיק הלידה. שמה המלא היה רנטה פיירשטיין. בת 18, ילידת ברזיל, סאן פאולו. הוריה פאולו וסנדרה פיירשטיין. לאום, יהודי. לפי נתונים אלה, דניאל נולד כיהודי, ואפילו לא היה צריך לעבור גיור כהלכה בארץ. מעניין. בתיק היו רשומים כתובת ההורים ומספר הטלפון שלהם. הסברתי לדניאל, שהפרטים הופיעו בגלל שבי"ח דרש מרנטה, או כל אישה אחרת שעומדת ללדת, פרטים של קרובי משפחה, במידה של סיבוכים בלידה או, גרוע מכך, מוות של היולדת.
היינו מופתעים אך שמחים שמצאנו בתיק את הנתונים הדרושים כדי לאתר את רנטה, או לפחות את הוריה.
עכשיו הגיע רגע האמת, ליצור קשר מיידי עם רנטה, הוריה או מי שיענה במספר הטלפון שהיה רשום בתיק הלידה.
לשיחת הטלפון ענתה משרתת צעירה, כך שיערנו. ביקשנו את גברת פיירשטיין, וכעבור כמה שניות שמעתי קול של אישה עונה לטלפון. זאת הייתה סנדרה פיירשטיין, אימה של רנטה, סבתא של דניאל.
הצגתי את עצמי, ואחרי כמה שניות של היסוס, סיפרתי לה שהנכד שלה נמצא לידי ושהוא מבקש להכיר את אימו. שמעתי צליל של הפתעה בוקע מהשפופרת, דממה, ולאחר מכן ניתוק. לא הופתענו מהתגובה. עכשיו הגיע הזמן לתחנה הבאה. בית משפחת פיירשטיין.
למחרת, בתשע בבוקר התייצבנו בשערי הבית. צלצלנו בפעמון וחיכינו שהשומר שצפה בנו בטלוויזיה במעגל סגור יגיע אלינו.
לאחר דין ודברים שהבהיר לנו שלא נוכל להיכנס לבית המשפחה, עלה לי הרעיון לבקש מהשומר לצלם את דניאל במצלמה של הסלולארי ולהראות את התמונה שלו לסבתא שלו. ידעתי שאם בני הזוג, ובמיוחד הסבתא, יראו את התמונה של דניאל, שהיה העתק של סבא שלו, הם ישתכנעו שאנחנו דוברי אמת.
השומר נעתר לבקשתי וכעבור כמה דקות קיבלנו אישור להיכנס לאחוזת המשפחה.
הוזמנו להיכנס לחדר המגורים. שם עמדה סנדרה פיירשטיין. אישה טמירה ונאה, שבוודאי הייתה קרובה לגיל 70, אך לא נראתה יותר מבת 50 פלוס. היא הייתה בלונדינית, בלונד טבעי, עם עיניים מאד כחולות. היא שידרה אלגנטיות ויוקרה.
היא הושיטה לנו את ידה והציגה את עצמה. היא התנצלה שבעלה לא יוכל להיות נוכח בפגישה, אך מבחינת כולנו, אולי עדיף כך.
הוא מעולם לא סלח לבתו היחידה, היו לה שני אחים גדולים, שעזבה את הבית בגיל 18, ונסעה לישראל, ומאז, לא חזרה משם.
אני ודניאל היינו מופתעים מהמידע. אימו הביולוגית בישראל, ואנחנו הגענו לברזיל כדי לפגוש אותה? ניסינו לשכנע את עצמנו שזה לא היה בזבוז זמן, כי בלי הגעתנו לברזיל, מעולם לא היינו מקבלים את המידע שהיה עכשיו בידינו.
בקשה אחת הייתה לסבתא של דניאל, שיעבור בדיקת DNA בימים הקרובים. היא רצתה להיות בטוחה שאין שום טעות, וכך גם להרגיע את בעלה, שמי שנמצא מולם הוא אכן הנכד שלהם.
בעזרת קשרים היא סידרה לנו תור במרפאה פרטית. כמובן, שכעבור כמה ימים הגיעה התשובה המיוחלת. דניאל קליגר הוא בנה של רנטה פיירשטיין.
עכשיו, איך ואיפה מוצאים את רנטה?
לפני שנפרדנו מהזוג, קיבלנו מסנדרה מספר טלפון וכתובת של רנטה מלפני שלוש שנים, פעם האחרונה שהיא דיברה איתם.
בני הזוג פיירשטיין היו נרגשים מאד כשנפרדנו מהם. הם התחברו לדניאל, וראו בו נכד לגיטימי כמו הנכדים של בניהם הגדולים.
דניאל הבטיח לשמור על הקשר ויצאנו לדרכנו חזרה לארץ.
בחזרה לארץ
נחתנו בארץ כעבור שלושה ימים. מיד התחלתי בחיפושים אחרי רנטה פיירשטיין. קיוויתי שמספר הטלפון והכתובת שקיבלתי מידי הוריה של רנטה יהיו עדכניים. ושלפחות רנטה, שמרה על שמה המקורי.
לא זה ולא זה. אחרי שכנועים רבים הצלחתי לשכנע את האישה שקנתה את ביתם של רנטה ובעלה, למסור לי את שמם של בעלי הדירה הקודמים. כפי שציפיתי רנטה עברתה את שמה הפרטי ועכשיו כאישה נשואה שמה היה רונית צוקרמן. גיליתי גם שהיא רופאת ילדים בבי"ח אסף הרופא, בבאר יעקב. קיבלתי מידע נוסף שבני הזוג קנו בית פרטי במערב ראשון לציון.
את מספר הטלפון החדש היא לא יכלה, או לא רצתה לתת לי. את המידע החסר כבר השגתי בעצמי.
דניאל פוגש את רונית
כל המידע שהצלחתי לאסוף מסרתי לדניאל. הוא היה צריך להגיד לי מתי הוא רוצה שאצור קשר עם רונית וכיצד להציג את עצמנו. זאת הייתה החלטה לא קלה עבורו, כי היא הייתה אמורה לחשוף בפניו את אימו הביולוגית שלפני הרבה שנים וויתרה עליו מסיבות שרק היא יודעת אותם.
בחרנו באופציה, שבעיניי הייתה שגויה, של להופיע בביתה של רונית ללא הודעה מראש.
בשעה שבע בערב ביום חמישי בתחילת יוני, הגענו לביתה של ד"ר רונית צוקרמן, לשעבר רנטה פיירשטיין.
אחרי שני צלצולים קול של אישה בקע מהאינטרקום. לפי המבטא הזר שיערתי שזאת רונית/רנטה. בירכתי אותה בפורטוגזית, ואמרתי לה שנמצא איתי דניאל, שנולד בסאן פאולו לפני 27 שנים והוא מחפש את אימו, רנטה פיירשטיין. הייתה דממה של מספר שניות ומיד אחריה, זמזום המבשר שהשער לבית נפתח לקראתנו.
הדלת נפתחה ומולנו עמדה אישה גבוהה ונאה. העתק מושלם של דניאל, אבל בגרסה הנשית.
אם ובנה עמדו מהופנטים אחד מול השני. ראיתי איך מבטיהם ננעלים אחד בשני. היא שאלה איך מצאנו אותה, אך לא חיכתה לתשובה. היא סימנה לנו להיכנס לביתה, הפנתה אותנו לחדר עבודה, וניגשה לבנה הצעיר, ולחשה לו דבר מה.
ישבנו בחדר העבודה שהיא סגרה אחריו את הדלת. ביקשתי מדניאל שהוא יתחיל בסיפורו ושאם אהיה צורך גם אני אשתתף בשיחה. הוא סיפר לה מדוע הוא התחיל לחפש אותה, כיצד הוא גדל כילד מאושר במשפחה המאמצת שלו, שיש לו שני אחים מאומצים גם הם, ושסך הכל הוא אדם מאושר ושהגורל חייך אליו, למרות היותו בן מאומץ. חוץ מהמחלה הגנטית שהופיעה משום מקום וטרפה את הקלפים לגבי כל מה שהוא ידע על עצמו עד עצום היום הזה.
במשך כשעה דניאל ומדי פעם אני דיברנו. רונית רק הקשיבה. כשדניאל סיים את דבריו, היא סיפרה לנו מדוע החליטה בגיל 18 למסור את בנה הראשון לאימוץ.
היא הייתה סטודנטית מבריקה בשנת הלימודים הראשונה בלימודי רפואה, אך היא התאהבה באחד המרצים ואחרי כחודשיים של היכרות היא גילתה שהיא בהריון.
היא חשבה שהאבא ייקח אחריות על מעשיו, אך הוא סירב, גם מחשש שחשיפת הרומן בין מרצה לסטודנטית תפגע בקריירה שלו ולא רק בחיי המשפחה.
מפני שהיא ידעה שאביה לא יסכים שהיא תביא לעולם ילד מחוץ למסגרת הנישואין, כי גם הוא כאיש עסקים מפורסם לא רצה שהמוניטין שלו ייפגע, היא הבינה שהדרך היחידה היא למסור את התינוק שלה לאימוץ.
היא הפסיקה את הלימודים סיפרה להורים שהיא נוסעת לישראל, ובחודשים שהיא חיכתה ללידה היא עבדה עבודות מזדמנות והתקיימה מהכנסה חודשית שקיבלה מהוריה.
היא לא חזרה ללימודי הרפואה. היו לה נקיפות מצפון שהיא מסרה את בנה הראשון לאימוץ ושהיא לא תראה אותו שוב לעולם והחליטה שהיא נוסעת לישראל, שהיא תתגייס לצבא ותתחיל חיים חדשים בישראל.
כשהיא הגיעה לארץ, היא אכן התגייסה, גרה בקיבוץ ומחסכונות שהיו לה וציוני גבוהים למדי, היא התחילה ללמוד לימודי רפואה בבי"ח הדסה בירושלים.
היא סיימה את לימודיה בהצטיינות והתחילה לעבוד בבי"ח אסף הרופא. שם הכירה את בעלה ולאחרונה היא עברה לגור בראשון לציון.
היא הודתה שמעולם לא סלחה לעצמה על שוויתרה על הבן שלה, אבל מבחינתו זה היה הפתרון הטוב ביותר. היא מצאה עבורו זוג שלא יכולה היה להביא ילדים לעולם, במצב כלכלי מצוין.
רונית הכירה את המחלה הגנטית שדניאל סבל ממנה, גם שלושת אחיו של דניאל, שנולדו מנישואיה לבעלה הרופא, סבלו מאותה מחלה. כולם עברו טיפול מיוחד ונרפאו ממנה לפני מספר שנים. היא סיכמה עם דניאל שהם יתחילו לטפל מיד בתהליך הרפואי שהוא צריך לעבור כדי למגר את המחלה.
בסוף השיחה קמנו ללכת ורק אז, הם נזכרו שהם אם ובן, שבמקרים כאלה, אנשים מתחבקים בזמן שנפרדים. ראיתי שהם מהססים, אז אני החלטתי שאני אעזור להם.
קמתי חיבקתי את רונית ודניאל, הבין את הרמז וחיבק לראשונה את אימו הביולוגית.
זה היה רגע מרגש וייחודי. בדיוק בשביל רגעים כאלה שווה להיות חוקר פרטי.
אמנון רודס-חקירות ,נשר
משרד:048202817 נייד:0525922245
