העוזר היצירתי של עוזרת הבית
סיפור החקירה הבא הגיע אלי בדרך שאינה שגרתית מעט. אשתי פנתה אלי בבקשה שאסייע לדנה, אחת מחברותיה בתפיסת עוזרת הבית, שלטענתה גונבת ממנה. למרות שלא התלהבתי כל כך להיות מעורב במקרה חקירה בו חשדתי שיש יותר עשן מאשר אש, הסכמתי לסייע וקבעתי את הפגישה עם דנה במשרד החקירות שלי.
"אני לא מוצאת את השמלה שלי בשום מקום, אמנון, ואני יודעת שהעוזרת גנבה אותה!" אמרה דנה כשהגיעה לפגישה.
"שמלה." רציתי להיות בטוח שאני שומע טוב.
"אוי, אל תסתכל עלי ככה, אמנון. זאת שמלה שעלתה לי 1,200 ₪. קניתי אותה בסייל מיוחד בניו יורק. אני לא משוגעת. אני יודעת שהיא גנבה אותה!"
הנחתי את החששות הכבדים שלי בצד, והגעתי אל הבית על מנת להציב מספר מצלמות מעקב, להפיס את דעתה ולהמשיך בחיי. המצלמות הוצבו במטבח, בחדר השינה, בסלון ובחדר העבודה של הבעל. העוזרת הייתה אמורה להגיע ביום שלמחרת. אמרתי לדנה שתשאיר קצת כסף מזומן על השידה בחדר השינה, ובערב אגיע לאסוף את המצלמות.
למחרת בערב, בדרכי הביתה, הגעתי הבית של דנה, ולקחתי את המצלמות הנסתרות. היא אמרה שהעוזרת לא נגעה בכסף המזומן ושום דבר לא היה חסר. "אבל זה לא אומר כלום!"
כן. בטח. חשבתי בליבי.
למחרת בבוקר, עם הקפה, בדקתי את תוכן המצלמות. בהתחלה לא גיליתי שום ממצאים מיוחדים. העוזרת ניקתה את חדר השינה, ראתה את שטרות הכסף המונחים על השידה, החוותה תנועה מזלזלת לעברם וניקתה את החדר. כמעט ריחמתי עליה.
החדר הבא היה הסלון, ולאחריו חדר העבודה, המטבח, חדרי הילדים, האמבטיה, ותוך כדי שצפיתי בתוכן המצלמות, למדתי בעצמי דבר או שניים על ניקיון. בכל זאת לא בזבזתי את זמני.
בתום עבודתה, הכינה לעצמה העוזרת כוס קפה, התיישבה במטבח עם מגזין ועם הטלפון הנייד שלה, דפדפה קצת במגזין והתחילה לחייג. לא הבנתי למה היא לא עוזבת את הבית עם תום עבודתה, אבל הנחתי שהיא רוצה לנוח קצת. מגיע לה, האמת.
רציתי לכבות את המצלמות ולהגיד לדנה שתחפש טוב את השמלה שלה, אבל אז ניגשה העוזרת אל דלת הבית, והכניסה פנימה גבר צעיר, אשר זכה ממנה לנשיקה וחיבוק ארוכים.
הופה! אולי בכל זאת יש כאן משהו.
הבחור הצעיר ניגש אל חדר העבודה של הבעל, וניכר עליו שהוא מרגיש בן בית. זאת בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נמצא שם. בחדר העבודה הוא הסיר בביטחון את תדפיס המונה ליזה הגדול מהקיר, וחשף כספת נסתרת, כאשר העוזרת ניצבת לידו עם חיוך נרגש.
הבחור הפעיל את כפתור הכספת, ולאחר ניסיון שני, נפתחה לתדהמתי הדלת, ותוכן הכספת נגלה. הוא חיטט קצת והוציא מעטפה חומה גדולה, פרש על השולחן חבילות כבדות של דולרים, הכניס לתיקו את מרבית הכסף המזומן, כאשר הוא מותיר בכל חבילה מספר שטרות עליונים ותחתונים מקוריים וביניהם הניח ניירות לבנים ירקרקים חתוכים באופן מדויק, כשהוא מקפיד להותיר את העובי המקורי של החבילות. אחר כך החזיר הכול למעטפה, השיב אותה לכספת ונעל אותה, מול עיניה הנוצצות של העוזרת.
בהמשך עברו השניים לחדר השינה. פחדתי שאאלץ לראות עכשיו דברים שהייתי שמח לא לראות, אך לא הייתי בכיוון. הבחור ניגש אל קופסת התכשיטים של דנה, הוציא טבעת יהלום שנשמרה בתוך קופסת קטיפה, ובמקומה הניח טבעת אחרת, זהה לחלוטין, אותה הוציא מכיסו.
אחר כך התנשקו בוני וקלייד ארוכות, ונפרדו. זמן קצר לאחר מכן גם בוני, סליחה, העוזרת, עזבה את הבית.
התקשרתי מיד אל דנה והזמנתי אותה באופן דחוף אל משרד החקירות שלי.
כשהיא הגיעה, השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה מספר הקוד הסודי של הכספת שלהם.
"הכספת שלנו?" דנה החווירה "מה... איך אתה יודע..."
נו באמת. רק אתמול קיבלתי את רישיון החוקר הפרטי שלי.
"המספר? נדמה לי שזה משהו כמו 123456."
בהיתי בה בחוסר אמון. לא יכול להיות ששמעתי נכון.
"ומתי בפעם האחרונה פתחתם אותה?"
"לא יודעת. מזמן. בעלי שומר שם כסף למקרה חירום, ובינתיים. ברוך השם..."
שמרתי לעצמי את התגובה שרציתי לבטא, ורק הראיתי לה את ממצאי מצלמות המעקב, היא כמעט בכתה. לא כל כך על הכסף, כמו על טבעת היהלום האהובה עליה, כשהיא כל הזמן ממלמלת: "ידעתי. ידעתי".
בסופו של דבר התעמתו דנה ובעלה עם העוזרת. הראו לה את סרטי המעקב, ואיימו שהצעד הבא שלהם הוא פניה מיידית למשטרה, אם לא יושבו הכסף, הטבעת, השמלה, וכל דבר אחר שנלקח מהבית.
פורצים, האקרים וגנבים בכלל, הם אנשים מוכשרים ביותר. אם אתם רוצים להגן על רכושכם, הבטיחו את הגנתכם באופן קצת יותר יצירתי משימוש בקוד סודי שכל ילד בן חמש יפצח מתוך שינה.
אמנון רודס חקירות-נשר
"אני לא מוצאת את השמלה שלי בשום מקום, אמנון, ואני יודעת שהעוזרת גנבה אותה!" אמרה דנה כשהגיעה לפגישה.
"שמלה." רציתי להיות בטוח שאני שומע טוב.
"אוי, אל תסתכל עלי ככה, אמנון. זאת שמלה שעלתה לי 1,200 ₪. קניתי אותה בסייל מיוחד בניו יורק. אני לא משוגעת. אני יודעת שהיא גנבה אותה!"
הנחתי את החששות הכבדים שלי בצד, והגעתי אל הבית על מנת להציב מספר מצלמות מעקב, להפיס את דעתה ולהמשיך בחיי. המצלמות הוצבו במטבח, בחדר השינה, בסלון ובחדר העבודה של הבעל. העוזרת הייתה אמורה להגיע ביום שלמחרת. אמרתי לדנה שתשאיר קצת כסף מזומן על השידה בחדר השינה, ובערב אגיע לאסוף את המצלמות.
למחרת בערב, בדרכי הביתה, הגעתי הבית של דנה, ולקחתי את המצלמות הנסתרות. היא אמרה שהעוזרת לא נגעה בכסף המזומן ושום דבר לא היה חסר. "אבל זה לא אומר כלום!"
כן. בטח. חשבתי בליבי.
למחרת בבוקר, עם הקפה, בדקתי את תוכן המצלמות. בהתחלה לא גיליתי שום ממצאים מיוחדים. העוזרת ניקתה את חדר השינה, ראתה את שטרות הכסף המונחים על השידה, החוותה תנועה מזלזלת לעברם וניקתה את החדר. כמעט ריחמתי עליה.
החדר הבא היה הסלון, ולאחריו חדר העבודה, המטבח, חדרי הילדים, האמבטיה, ותוך כדי שצפיתי בתוכן המצלמות, למדתי בעצמי דבר או שניים על ניקיון. בכל זאת לא בזבזתי את זמני.
בתום עבודתה, הכינה לעצמה העוזרת כוס קפה, התיישבה במטבח עם מגזין ועם הטלפון הנייד שלה, דפדפה קצת במגזין והתחילה לחייג. לא הבנתי למה היא לא עוזבת את הבית עם תום עבודתה, אבל הנחתי שהיא רוצה לנוח קצת. מגיע לה, האמת.
רציתי לכבות את המצלמות ולהגיד לדנה שתחפש טוב את השמלה שלה, אבל אז ניגשה העוזרת אל דלת הבית, והכניסה פנימה גבר צעיר, אשר זכה ממנה לנשיקה וחיבוק ארוכים.
הופה! אולי בכל זאת יש כאן משהו.
הבחור הצעיר ניגש אל חדר העבודה של הבעל, וניכר עליו שהוא מרגיש בן בית. זאת בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נמצא שם. בחדר העבודה הוא הסיר בביטחון את תדפיס המונה ליזה הגדול מהקיר, וחשף כספת נסתרת, כאשר העוזרת ניצבת לידו עם חיוך נרגש.
הבחור הפעיל את כפתור הכספת, ולאחר ניסיון שני, נפתחה לתדהמתי הדלת, ותוכן הכספת נגלה. הוא חיטט קצת והוציא מעטפה חומה גדולה, פרש על השולחן חבילות כבדות של דולרים, הכניס לתיקו את מרבית הכסף המזומן, כאשר הוא מותיר בכל חבילה מספר שטרות עליונים ותחתונים מקוריים וביניהם הניח ניירות לבנים ירקרקים חתוכים באופן מדויק, כשהוא מקפיד להותיר את העובי המקורי של החבילות. אחר כך החזיר הכול למעטפה, השיב אותה לכספת ונעל אותה, מול עיניה הנוצצות של העוזרת.
בהמשך עברו השניים לחדר השינה. פחדתי שאאלץ לראות עכשיו דברים שהייתי שמח לא לראות, אך לא הייתי בכיוון. הבחור ניגש אל קופסת התכשיטים של דנה, הוציא טבעת יהלום שנשמרה בתוך קופסת קטיפה, ובמקומה הניח טבעת אחרת, זהה לחלוטין, אותה הוציא מכיסו.
אחר כך התנשקו בוני וקלייד ארוכות, ונפרדו. זמן קצר לאחר מכן גם בוני, סליחה, העוזרת, עזבה את הבית.
התקשרתי מיד אל דנה והזמנתי אותה באופן דחוף אל משרד החקירות שלי.
כשהיא הגיעה, השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה מספר הקוד הסודי של הכספת שלהם.
"הכספת שלנו?" דנה החווירה "מה... איך אתה יודע..."
נו באמת. רק אתמול קיבלתי את רישיון החוקר הפרטי שלי.
"המספר? נדמה לי שזה משהו כמו 123456."
בהיתי בה בחוסר אמון. לא יכול להיות ששמעתי נכון.
"ומתי בפעם האחרונה פתחתם אותה?"
"לא יודעת. מזמן. בעלי שומר שם כסף למקרה חירום, ובינתיים. ברוך השם..."
שמרתי לעצמי את התגובה שרציתי לבטא, ורק הראיתי לה את ממצאי מצלמות המעקב, היא כמעט בכתה. לא כל כך על הכסף, כמו על טבעת היהלום האהובה עליה, כשהיא כל הזמן ממלמלת: "ידעתי. ידעתי".
בסופו של דבר התעמתו דנה ובעלה עם העוזרת. הראו לה את סרטי המעקב, ואיימו שהצעד הבא שלהם הוא פניה מיידית למשטרה, אם לא יושבו הכסף, הטבעת, השמלה, וכל דבר אחר שנלקח מהבית.
פורצים, האקרים וגנבים בכלל, הם אנשים מוכשרים ביותר. אם אתם רוצים להגן על רכושכם, הבטיחו את הגנתכם באופן קצת יותר יצירתי משימוש בקוד סודי שכל ילד בן חמש יפצח מתוך שינה.
אמנון רודס חקירות-נשר
