האם הנוטשת
בהיותו בן עשר, הושיבו אותו הוריו המאמצים לשיחה, בה סיפרו לו שהוא מאומץ. לאחר ההלם הראשוני, הוא החליט לבדוק ולאתר את הוריו הביולוגיים לכשימלאו לו 18 שנים, למרות שהוזהר מפני האפשרות שהתהליך לא יהיה פשוט, ולא רק מההיבט הנפשי.
באחד מביקוריהם של תמי ונחום בבית החולים, כחלק מסדרת טיפולי פריון שהעלו חרס, הם היו עדים להמולה לא שגרתית בחדר המיון, והתעניינו במתרחש. האחות הראשית,סיפרה להם על תינוק שנמצא על אחת המיטות, עטוף בשמיכות, ללא ניירות כלשהם, וללא הורים בסביבה.
תמי ונחום החליטו כמעט באופן מיידי לאמץ את התינוק, ופתחו בהליכים הנדרשים. מכיוון שאריק היה בן לא יותר משבועיים, הנפיק להם בית החולים תעודת לידה עבורו, ולאחר הסדרת תהליך האימוץ, הם לקחו את אריק לביתם.
אריק הושיט לי נייר מרופט, המהווה את תעודת הלידה המדוברת. בבואו לפתוח את תיק האימוץ, לא התגלו פרטים נוספים, או רמז לזהות ההורים הביולוגיים, למקום לידה, ושום פרט אחר שיכול לעזור בחקירה.
לאחר שנפגשתי עם ההורים המאמצים, וקיבלתי את אישורם להתחיל בחקירה, התחלתי לפתח תכנית פעולה.
כקו פעולה ראשוני קיבלתי אישור מתמי ונחום לבדוק את כל התיקים הרפואיים של אריק. בעיקר התמקדתי בחיפוש אחר מחלות תורשתיות, או דפוסי התנהגות פסיכולוגיים מיוחדים. משלא מצאתי סימנים בולטים במיוחד, לבד ממחלות שגרתיות, שמתי את פעמי אל בית החולים בו נמצא אריק לראשונה.
הצגתי את עצמי בפני מנהל בית החולים, הצגתי את האישורים שניתנו לי לפתוח בחקירה, והתעניינתי באנשי סגל בעלי ותק של למעלה משמונה עשרה שנים.
המנהל אמר לי באופן חד משמעי שאין בצוות הרפואי שלהם אף אחד עם ותק כל כך גבוה. לא אחיות, לא רופאים, וגם לא מזכירות.
הסתובבתי עוד קצת בבית החולים, חיפשתי אנשי צוות מבוגרים, דיברתי עם אחיות ורופאים, אך לא מצאתי אף עובד שנמצא שם למעלה מעשר שנים, וגם לא עובדים שמכירים עובדים אחרים שהיו בצוות לפני כל כך הרבה שנים.
פניתי לעזוב את בית החולים, כשאני רוקם קו חקירה חדש, ואז נתקלתי בשומר המבוגר של חדר המיון. הסיכויים היו קלושים, אבל בכל זאת פתחתי עימו בשיחה.
מה אתם יודעים. שלמה עובד כשומר בחדר המיון כבר עשרים וחמש שנים. כיף למצוא קצה חוט ראשון. סיפרתי לו מה אני מחפש. הוא חשב הרבה, ואז טפח על מצחו: "בטח! האישה המטורללת הזאת עם השמיכות! אמרה שהיא מתנדבת שמביאה שמיכות כתרומה, ולפני שהספקתי להבין מה ואיך קרה, היא כבר הייתה בפנים. הייתי אז צעיר בן עשרים וחמש, לא ידעתי את העבודה כל כך טוב. בכל אופן, היא יצאה אחרי כמה דקות ושכחתי ממנה. רק אחרי שהתגלה התינוק המסכן, רציתי להרוג את עצמי על הטיפשות שלי.
הזמנתי את שלמה לכוס קפה לאחר המשמרת שלו ודובבתי אותו כמו שרק אני יודע. בסופו של דבר הוא הצליח להיזכר בפניה של האישה ובעובדה "הזניחה" אך החשובה מכולן, היא הייתה מוכרת לו. כן, זאת בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה בה ראה אותה.
חזרתי אל בית החולים עם כיוון ברור קצת יותר הפעם ובעיקר, אינטואיציה חזקה שהובילה אותי לבקש את מנהל בית החולים לעיין ברשומות צוות העובדים לפני עשרים שנה.
המנהל הפנה אותי אל קבצי מחשב, והתחלתי לחטט. לאחר שעה של חיפושים בלט רישום שצד את עיני. תמר רוזנפלד. אחות שהועסקה בחדר הניתוח במשך חודש. עזבה מסיבות לא ידועות. מעולם לא חזרה.
התחנה הבאה שלי הייתה כתובת המגורים הישנה של תמר, כפי שצוינה במאגרי המידע של בית החולים. לא שהיו לי תקוות גדולות למצוא אותה שם, אבל קצה חוט הוא קצה חוט. אם הייתי זונח כל רמז רק בגלל שהוא חסר סיכויים, לא הייתי מחזיק מעמד לאורך זמן בתור חוקר פרטי.
הסביבה בה התגוררה תמר לפני למעלה מעשרים שנים הייתה שכונה מוזנחת בפאתי חיפה. מספר הבית אותו חיפשתי כבר לא היה קיים היום. במקומו עמד מרכז מסחרי עלוב. התחלתי לשאול שאלות את כל מי שהיה מוכן לענות. בסופו של דבר נתקלתי באישה מבוגרת ופטפטנית שזכרה את תמר, "הבחורה הצנומה המסכנה הזאת. בטח שאני זוכרת! היה לה תינוק קטן שנולד חולה מאוד ומת לאחר שבועיים. אסון כזה..."
סבלנות, אמנון. אתה ממש קרוב. תודה לאל על נשים סקרניות שמוכרחות לדעת כל פרט בחיי שכניהן. לאחר שעה של חוות דעת פסקנית וברורה על נשים חד הוריות ש"לא יודעות מהחיים שלהן", הצליחה השכנה להיזכר שבטרם עזבה תמר את השכונה, היא השאירה בידיה את כתובתה החדשה, על מנת להפנות אליה דברי דואר שיגיעו עבורה.
"שום דואר לא הגיע, אבל אני לא זורקת כלום אף פעם. בטח יש לי את זה איפה שהוא. חוקר פרטי אמרת? מה בדיוק אתה חוקר? יותר טוב שתחקור את הילדים שמסתובבים כאן בלילות ועושים אלוהים יודע מה."
הבטחתי שאחקור. בטח. מצויד בפיסת נייר עם מען חדש, שמתי פעמי אל הכתובת, שם גיליתי את השם מתנוסס במלוא הדרו על תיבת הדואר: תמר ויינשטיין. נישאה מחדש? רוב הסיכויים שמצאתי את מבוקשי.
הקשתי על הדלת, שנפתחה בידי אישה בסביבות גיל חמישים, שאלתי אותה אם היא מכירה דירות להשכרה בסביבה. היא לא הכירה. אבל זה הספיק לי על מנת לבצע זיהוי. אין ספק שמדובר באותה אישה. בהירה, שיער שחור, עיניים כחולות, סוג של שלגיה רק בהיפוך תפקידים. לא ננטשת, אלא נוטשת.
חזרתי באופן אישי אל אריק ומשפחתו. השארתי בידיהם את הממצאים. סוף הסיפור חייב להיות נתון לבחירתם האישית בלבד.
אמנון רודס חקירות-נשר
באחד מביקוריהם של תמי ונחום בבית החולים, כחלק מסדרת טיפולי פריון שהעלו חרס, הם היו עדים להמולה לא שגרתית בחדר המיון, והתעניינו במתרחש. האחות הראשית,סיפרה להם על תינוק שנמצא על אחת המיטות, עטוף בשמיכות, ללא ניירות כלשהם, וללא הורים בסביבה.
תמי ונחום החליטו כמעט באופן מיידי לאמץ את התינוק, ופתחו בהליכים הנדרשים. מכיוון שאריק היה בן לא יותר משבועיים, הנפיק להם בית החולים תעודת לידה עבורו, ולאחר הסדרת תהליך האימוץ, הם לקחו את אריק לביתם.
אריק הושיט לי נייר מרופט, המהווה את תעודת הלידה המדוברת. בבואו לפתוח את תיק האימוץ, לא התגלו פרטים נוספים, או רמז לזהות ההורים הביולוגיים, למקום לידה, ושום פרט אחר שיכול לעזור בחקירה.
לאחר שנפגשתי עם ההורים המאמצים, וקיבלתי את אישורם להתחיל בחקירה, התחלתי לפתח תכנית פעולה.
כקו פעולה ראשוני קיבלתי אישור מתמי ונחום לבדוק את כל התיקים הרפואיים של אריק. בעיקר התמקדתי בחיפוש אחר מחלות תורשתיות, או דפוסי התנהגות פסיכולוגיים מיוחדים. משלא מצאתי סימנים בולטים במיוחד, לבד ממחלות שגרתיות, שמתי את פעמי אל בית החולים בו נמצא אריק לראשונה.
הצגתי את עצמי בפני מנהל בית החולים, הצגתי את האישורים שניתנו לי לפתוח בחקירה, והתעניינתי באנשי סגל בעלי ותק של למעלה משמונה עשרה שנים.
המנהל אמר לי באופן חד משמעי שאין בצוות הרפואי שלהם אף אחד עם ותק כל כך גבוה. לא אחיות, לא רופאים, וגם לא מזכירות.
הסתובבתי עוד קצת בבית החולים, חיפשתי אנשי צוות מבוגרים, דיברתי עם אחיות ורופאים, אך לא מצאתי אף עובד שנמצא שם למעלה מעשר שנים, וגם לא עובדים שמכירים עובדים אחרים שהיו בצוות לפני כל כך הרבה שנים.
פניתי לעזוב את בית החולים, כשאני רוקם קו חקירה חדש, ואז נתקלתי בשומר המבוגר של חדר המיון. הסיכויים היו קלושים, אבל בכל זאת פתחתי עימו בשיחה.
מה אתם יודעים. שלמה עובד כשומר בחדר המיון כבר עשרים וחמש שנים. כיף למצוא קצה חוט ראשון. סיפרתי לו מה אני מחפש. הוא חשב הרבה, ואז טפח על מצחו: "בטח! האישה המטורללת הזאת עם השמיכות! אמרה שהיא מתנדבת שמביאה שמיכות כתרומה, ולפני שהספקתי להבין מה ואיך קרה, היא כבר הייתה בפנים. הייתי אז צעיר בן עשרים וחמש, לא ידעתי את העבודה כל כך טוב. בכל אופן, היא יצאה אחרי כמה דקות ושכחתי ממנה. רק אחרי שהתגלה התינוק המסכן, רציתי להרוג את עצמי על הטיפשות שלי.
הזמנתי את שלמה לכוס קפה לאחר המשמרת שלו ודובבתי אותו כמו שרק אני יודע. בסופו של דבר הוא הצליח להיזכר בפניה של האישה ובעובדה "הזניחה" אך החשובה מכולן, היא הייתה מוכרת לו. כן, זאת בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה בה ראה אותה.
חזרתי אל בית החולים עם כיוון ברור קצת יותר הפעם ובעיקר, אינטואיציה חזקה שהובילה אותי לבקש את מנהל בית החולים לעיין ברשומות צוות העובדים לפני עשרים שנה.
המנהל הפנה אותי אל קבצי מחשב, והתחלתי לחטט. לאחר שעה של חיפושים בלט רישום שצד את עיני. תמר רוזנפלד. אחות שהועסקה בחדר הניתוח במשך חודש. עזבה מסיבות לא ידועות. מעולם לא חזרה.
התחנה הבאה שלי הייתה כתובת המגורים הישנה של תמר, כפי שצוינה במאגרי המידע של בית החולים. לא שהיו לי תקוות גדולות למצוא אותה שם, אבל קצה חוט הוא קצה חוט. אם הייתי זונח כל רמז רק בגלל שהוא חסר סיכויים, לא הייתי מחזיק מעמד לאורך זמן בתור חוקר פרטי.
הסביבה בה התגוררה תמר לפני למעלה מעשרים שנים הייתה שכונה מוזנחת בפאתי חיפה. מספר הבית אותו חיפשתי כבר לא היה קיים היום. במקומו עמד מרכז מסחרי עלוב. התחלתי לשאול שאלות את כל מי שהיה מוכן לענות. בסופו של דבר נתקלתי באישה מבוגרת ופטפטנית שזכרה את תמר, "הבחורה הצנומה המסכנה הזאת. בטח שאני זוכרת! היה לה תינוק קטן שנולד חולה מאוד ומת לאחר שבועיים. אסון כזה..."
סבלנות, אמנון. אתה ממש קרוב. תודה לאל על נשים סקרניות שמוכרחות לדעת כל פרט בחיי שכניהן. לאחר שעה של חוות דעת פסקנית וברורה על נשים חד הוריות ש"לא יודעות מהחיים שלהן", הצליחה השכנה להיזכר שבטרם עזבה תמר את השכונה, היא השאירה בידיה את כתובתה החדשה, על מנת להפנות אליה דברי דואר שיגיעו עבורה.
"שום דואר לא הגיע, אבל אני לא זורקת כלום אף פעם. בטח יש לי את זה איפה שהוא. חוקר פרטי אמרת? מה בדיוק אתה חוקר? יותר טוב שתחקור את הילדים שמסתובבים כאן בלילות ועושים אלוהים יודע מה."
הבטחתי שאחקור. בטח. מצויד בפיסת נייר עם מען חדש, שמתי פעמי אל הכתובת, שם גיליתי את השם מתנוסס במלוא הדרו על תיבת הדואר: תמר ויינשטיין. נישאה מחדש? רוב הסיכויים שמצאתי את מבוקשי.
הקשתי על הדלת, שנפתחה בידי אישה בסביבות גיל חמישים, שאלתי אותה אם היא מכירה דירות להשכרה בסביבה. היא לא הכירה. אבל זה הספיק לי על מנת לבצע זיהוי. אין ספק שמדובר באותה אישה. בהירה, שיער שחור, עיניים כחולות, סוג של שלגיה רק בהיפוך תפקידים. לא ננטשת, אלא נוטשת.
חזרתי באופן אישי אל אריק ומשפחתו. השארתי בידיהם את הממצאים. סוף הסיפור חייב להיות נתון לבחירתם האישית בלבד.
אמנון רודס חקירות-נשר
